
התגעגעתי. אחרי יותר מחצי שנה שלא שיתפתי ברשתות, אני נרגשת להיות כאן ולכתוב.
אז מה קרה איתי בזמן זה?
ובכן, כף עץ עברה טרנספורמציה –
לפני 5 חודשים העסק המשפחתי שלנו בארץ נסגר. גם לי לוקח זמן לעכל שתם ונשלם פרק של שבע שנים בחיינו.
פרק בו אני ואסף הקמנו וטיפחנו את גינת העץ במעלה צביה, לימדנו מאות תלמידים בקורסים השנתיים וסדנאות הבישול, וגם אירחנו והאכלנו קהל רחב של אנשים שמאמינים במקומיות ועונתיות.
אמנם העשייה שלנו הייתה בתחום המזון, אך ברבדים תרבותיים כלכליים וחברתיים האמנו ואנחנו עדיין מאמינים שהיינו חלק של משינוי עמוק שרוצה לקרות בארצנו, ובעולם.
קשה לראות זאת מתוך המציאות המורכבת שאנחנו חיים בתוכה בארץ ובכלל, אך שינויים עמוקים לוקחים זמן, ודורשים אימון יומיומי להחזיק תקווה ואמונה בדרך.
בתוך הסיפור הזה החלטנו לחצוב שביל חדש בסיפור האישי שלנו – והוחלט שהזמן הנכון לצאת לדרך הוא עכשיו.
בדיוק לפני שנה בזמן הזה העלינו הילוך בחשיבה על עתידנו כמשפחה, על בניית בית ויצירת חיים ברי קיימא. בקיץ האחרון נסענו לפורטוגל כדי לחפש שטח לחווה ובית שנגור בו וניצור את מה שאנחנו חולמים עליו.
אחרי החוויה הזו חזרנו לארץ בספטמבר ונכנסנו מיד להכנות אינטנסיביות כדי לפתוח שנה בכף עץ וגינת העץ, את ימי השוק הקורסים השנתיים והסדנאות.

התכנון היה לחזור אל פורטוגל בקיץ הבא והמציאות הייתה שחזרנו לכאן בנובמבר האחרון, אחרי שהאירועים בארץ השפיעו עלינו נפשית, כלכלית ובעוד צורות, ודחפו אותנו לקחת החלטה מהירה.
החודשים האחרונים כאן מאז נובמבר היו גם מורכבים וגם טובים. זמן חורפי מחזק כמשפחה, המון המון ביחד, מנוחה, טבע. ומצד שני ההבנה שזה לא אופטימלי, ׳להתחיל מחדש׳ בצל מלחמה וכל מה שקורה בארץ, עם כאב וטראומה, אשמה על נטישה, ועם שתי מזוודות ובעצם שום דבר שחיכה לנו כאן חוץ מחורף אירופאי אפור וקודר. והיה גם קודר בלב על העזיבה המהירה, תחושות אשמה וגעגוע ודאגה לארץ.





אך תחושת הבטן החזקה והלב שלא הרפה אמר לי ועדיין אומר שזה כרגע מה שצריך לקרות בחיים שלי, שלנו. שכמו כל פרק חדש וגדול – ייקח לי זמן לגלות את את פירותיו.
בתזמון מדוייק עם האביב, משהו בי התחזק, התעורר. העננים בליבי מפנים את מקומם לשמש ששולחת קרניים של השראה. זה שוב מרגיש טבעי – לכתוב מתכונים עונתיים, לחפש את היופי בדברים הכי פשוטים ולמצוא את הטעם לחיים.
…………………




